על הקשר בין העולם שבחוץ לבין העולם שבפנים

לא פעם אמרו לך בוודאי: שחררי את העבר, קומי וצאי לחיות את חייך, הפסיקי לחטט. לא פעם שאלו אותך בהתרסה, מהולה ברחמים ובבוז: מדוע אינך גוזרת את חוטי העבר וחיה את המציאות. כל אלו שאמרו לך זאת אינם מבינים דבר וחצי דבר על מנגנוני הנפש ועל הקשר שבין עולם המציאות לבין העולמות הפנימיים הנסתרים.  

את חוטי העבר אין אפשרות כך סתם, מתוך החלטה, לגזור, מכיוון שהם בלתי נראים, וכדי שאפשר יהיה לראותם ולפענח צריך לפעמים להתנסות בהרבה חוויות חיים שדורשות אומץ לב רב. 

אלו שאמרו לך שהם מזמן גזרו את חוטי העבר, מתוך החלטה מודעת, ושהם אנשים חופשיים ושמחים, אינם מספרים לך לא על מחלות הגוף שלהם, ולא על יחסיהם עם בני זוגם. כי אל שני מקומות אלו: בריאות הגוף, ובריאות יחסי המין, יחסי הלב ויחסי הכסף, זולגים כל חוטי העבר הבלתי נראים. שם הם מתבססים ושם הם באים לידי ביטוי. הדחקה, אינה פתרון. אנשים אלו, שמספרים לך שבעיות הרגש שלהם נפתרו, בסך הכול העבירו את הבעיה ממקום אחד למקום שני - מתחומי הרגש אל תחומי היומיום שלהם, וכך, כביכול נפתרו בעיותיהם הרגשיות.

העברת הבעיות מתחומי הרגש לתחומי היומיום אינה באמת הפתרון - היא רק שלב להתחלת מציאת הפתרון. למרבית בני האדם, החיים בעולמנו, היום אין נגישות לעולם הפנימי, אלא דרך חוויות היומיום, שמשקפות אותו. אם למדת לפרק את גופך לחלקי הנפש המצויים בו, ולמדת לפענח רגשית את סוד מערכות היחסים, שבין חלקי נפשך - לעשות בם סדר רגשי מחודש, ולייצב את גופך לעמידה מאוזנת ולבריאות מעולה - דבר שרוב בני האדם אינם מסוגלים לעשותו, לא תזדקקי לחוות את כל החוויות בפועל, בחיי היומיום שלך. אבל, כאמור, זו דרך שאינה נגישה לרוב בני האדם ולכן, אם אנו רוצים לשנות את חיינו, עלינו ראשית דבר לחיות אותם בפועל. אי אפשר לשנות את החיים תוך כדי בהייה במיטה, או באמצעות מנטרות, לא מקריאה בספרים ולא מרכישת הרגלים. לשנות את החיים אפשר רק על ידי שבירת הדפוסים שבתוכנו, ואת אלו אפשר ללמוד רק דרך התבוננות בחיים עצמם. 

על מנת שנוכל לפרק את כוח השפעתו של העבר, עלינו לגלות כיצד הוא שולט בנו. לשם כך עלינו לחיות את החיים ולהתבונן בהם, כי מטרתנו לחלץ מתוך תמונת חיינו את הדפוסים החוזרים על עצמם. 

בתוכנו ישנם דפוסי-אב מעגליים: סדרות סגורות של השתלשלויות אירועים מובְנות, אשר מביאות אותנו לנקודת ה"שום מקום". שוב ושוב אנו מגיעים לאותה נקודה: למפח נפש, לאכזבה, להרגשה שתמיד אני נופלת בפח, למסקנה שכולם אותו דבר, ששוב הייתי קורבן של נסיבות, שבסוף תמיד אני הפריירית וכו'. אותן השתלשלויות מובנות מראש, שיוצרות במציאות סיומים דומים לכל האירועים, אינן יכולות להיפסק אלא אם ירדנו לתחתית הלא מודע, חילצנו משם את מעגל דפוס-האב בשלמותו, והוצאנו ממנו את החוט שמקשר בין האירועים. 

לדעת לחלץ את דפוס-האב בשלמותו זו אמנות נרכשת. ניסיון רב נדרש כדי לראות את דפוס-האב בשלמותו ולא רק חלקים ממנו. אך מעבר לרכישת הניסיון, יש לפתח תעצומות נפש אדירות. כי המקום בתוכנו, בו הוטבע דפוס-האב, מכיל הגנות רגשיות אדירות. כל האישיות שלנו מתבססת על דפוס-האב, לכן היא שומרת עליו מכל משמר, שאיש לא יגלה אותו - כולל אנו עצמנו. האישיות ההישרדותית שלנו שומרת על עצמה מפנינו, שלא נכיר את שורשיה, כי מהם היא צומחת, וקיומה תלוי בהם. במידה והצלחנו לחדור אל מקום משכנו של דפוס-האב, מתוך מטרה לפרקו, וגזרנו ומשכנו את החוט, המחבר את סדרת ההשתלשלויות לכדי לדפוס מעגלי, האישיות שלנו קורסת. 

כשהאישיות שלנו קורסת, אנו הופכים להיות האני הנשמתי שלנו - כלומר, מי שהננו במקורנו, ללא השפעת ההורים עלינו. עבור נשמתנו, זה נפלא אך, עבור האישיות ההישרדותית שלנו זהו אסון. היא, כל כולה רצון חיים, ויש בה התנגדות אדירה לוותר על קיומה. היא לא מוכנה למות בשום אופן. גם אם אישיות זו מלאת סתירות פנימיות, וסבלה אדיר, היא נלחמת על המשך קיומה. 

כשהאישיות ההישרדותית שלנו מרגישה שאנו צועדים אל עבר שורשיה, היא נזעקת כמטורפת ומעוורת את עינינו. היא תעשה כל שביכולתה למנוע מאיתנו את ההגעה אל המקורות. היא כל כך מאוימת שהיא שולחת את כל ארסנל הנשק שבידה אל עבר התודעה, ואנו נכנסים למצב של שקר עצמי. אנו הופכים להיות מזוהים עם האישיות ההישרדותית ובורחים מן הדרך שסללנו לעצמנו, כאילו היא דרך המוות. ככל שאנו יותר קרובים אל השורשים, כך נשקיה של האישיות ההישרדותית יותר מתוחכמים, ולנו יותר קשה לפענח את השקר שנלכדנו אל תוכו. בדרך כלל, בנקודה זו, כל ההולכים בדרך נלכדים. אנו נותנים לספקות לערער אותנו, מפנים את הגב, וחוזרים למקום המוכר והבטוח. לו לא היו כל כך הרבה אנשים נלכדים בנקודה זו, היה מספר המוארים והשלמים בקרבנו מספיק כדי לגאול את האנושות.

כיצד מתבטא התחכום ההישרדותי של האישיות ההישרדותית? בכל פעם היא משתמשת בכלים אחרים כדי להינצל. לפעמים היא משתמשת בפחד ולפעמים בספק. לפעמים באשמה ולפעמים בביקורת. אך, לפעמים איננו חווים אפילו את אלו, אנחנו פשוט מרגישים שעמום. מרגישים שפג הקסם. מרגישים שאנו טוחנים מים. או להיפך, שאנחנו אגואיסטים, שעסוקים בעצמנו מבלי לראות דבר סביב. לפעמים אנו משתכנעים, שהמובילים שלנו אינם מספקים לנו את הסחורה. שאנחנו לא אהובים. שלא רואים אותנו. או, שפשוט הגיע הזמן לעשות משהו אחר, יותר יעיל. 

עלינו לשי לב לכך שלא תמיד האישיות ההישרדותית יורה פצצות. לפעמים היא נלחמת בדרך ענוגה. מניפולטיבית. היא יכולה להשתמש בשכחה ככלי. בשקרים, כמו "אין לי כסף". "אני עכשיו עסוקה בעניין אחר". "לא קורה כאן כלום". בתמימות מעושה. לפעמים היא מייצרת מחלות, תאונות, אירועים שמחייבים אותנו להפנות מבט למקום אחר. 

לצערי ולכאבי אני יודעת, שכאשר אנו נמצאים בנקודה הקשה של הרצון לחזור לאחור, אנו מוצאים תמיכה לכך במציאות חיינו. אנשים "טובים" יעשו הכול כדי לעודד אותנו לברוח, ואז, אלו שהולכים לצידנו בדרך נחשבים בעינינו לאויבים, או למטופשים, או למי שלא ממש מבינים אותנו. (גם המאמר הזה, יכול להתפרש לא נכון ברגעי משבר. אבל זו בדיוק הבעיה האנושית - איך יודעים מה היא האמת ומה הוא השקר?)

לפעמים, כשאת ממש משוכנעת שעליך לשנות כיוון, להפסיק תהליך, לעצור – חשדי בעצמך שאת משקרת את עצמך. הזהרי. זכרי תמיד שאת נתונה בתוך מערכת מפוחדת, שאינה רוצה שתצמחי... 

אירי ישראלי-רושין