להשתחרר מן התינוקות - סודו התודעתי של שריר הסולאוס המסתורי

בגופנו מצוי שריר מרתק. גודלו מצומצם, צנוע ממש. משקלו כאחוז אחד ממשקל כלל השרירים בגוף. הוא שטוח והוא חבוי, אך הוא מכיל סוד תודעתי עוצר נשימה ממש. השריר מכונה שריר הסולאוס, או "שריר הסוליה" בעברית.

שריר הסוליה מצוי מאחור ולמטה, כלומר הכי רחוק והפוך בכיוונו מן הפנים, המצויות בחזית ולמעלה. תחילתו מצידה החיצוני התחתון של הברך, והוא יורד עד לגיד אכילס. הוא אינו נראה דרך העור כי הוא מסתתר מאחורי שריר השוק המכסה אותו. הוא מונח בעומק קרוב לעצם.

לאחרונה מדענים הוציאו את שריר הסולאוס מן המחשכים. במחקר פורץ דרך הם טענו, שאם נפעיל שריר זה למשך זמן ממושך בכל יום הוא יחסל את הסוכר העודף המתרוצץ אצלנו בדם. סוכר עודף מצוי בדם משום שהתאים שלנו אינם מצליחים לקלוט אותו, והוא גורם להמון נזקים בגופנו. תופעת אי קליטת הסוכר על ידי התאים מכונה תנגודת אינסולין. זו תופעה שגורמת לרשימה ארוכה של מחלות. במאמר זה איני מתכוונת לעסוק בתנגודת האינסולין מפני שהמוני חוקרים עוסקים בלמידתה, וזה כלל אינו התחום שלי. יחד עם זאת, ברצוני להציג במאמר זה, הוא את סודו התודעתי של שריר זה. ומדוע? מפני שהוא השריר שאמור להוציא אותנו מפחדים עמוקים.

הלכה למעשה שריר הסולאוס שומר עלינו שלא ניפול פיזית. הפחד מנפילה אפיים ארצה הוא אחד הפחדים הלא מודעים שמנהלים את חיינו. הרחבתי לעסוק בפחד זה בספרי "כשהתודעה הגדולה הפכה לאדם"[1] מפני שהוא פחד מרכזי אצלנו. אלא שפחד זה עבר עיוות בתודעתנו. במקום שנחשוב שהפחד האמיתי שלנו הוא פחד מפני הסכנה שבנפילה גופנית, אנו מאמינים שמה שמסכן את חיינו הוא נפילה חברתית.

אנו מאמינים שאם לא יאהבו אותנו, ואם לא יהיו לנו תומכים חברתיים, נאבד את מעמדנו החברתי וניפול לתהומות הנטישה והבדידות, ואלו יובילו לרעב ולמוות. כלומר, שאיכשהו החשש מהנפילה הפיזית שלנו, הפך אצלנו בתודעה לחוויה של איום במוות. מוות שמקורו, כאמור, בבדידות שתוביל לאובדן מקורות הזנה.

איך קרה שאיננו בוטחים ברגליים שלנו – או כאמור בשריר הסולאוס, האחראי על יציבותנו – וכתחליף אנו מצפים לכך שאנשים יתמכו בנו? – על כך לא ארחיב כאן, כי השקעתי בנושא זה כמה פרקים בספר הנ"ל. אלא שאז, כשכתבתי את הספר עדיין לא התוודעתי לשריר המיוחד הזה. וכאן, במאמר זה, אני רוצה להעמיק להתבונן בו.

שריר הסולאוס כאמור, דואג שלא ניפול. כלומר, שאם הוא לא היה תומך בנו מאחור באזור העקב – לא היינו יכולים לעמוד, ללכת או לרוץ מבלי לקרוס. הוא בעצם עושה את התיווך המופלא בינינו לבין האדמה. הוא אחראי לתרגם את כוח המשיכה של כדור הארץ, לכוח תמיכה ביציבה שלנו.

אבל הגזע האנושי הוא גזע מבולבל תודעתית, שאינו יודע מה חשוב באמת ומה אינו חשוב. אנו מאמינים, בלא מודע שלנו, שמי ששומר עלינו מקריסה הם ההורים שלנו והחברים שלנו. כלומר – במוח המילולי החושב שלנו, אנו מאמינים שאנו מגינים על עצמנו מנפילה לתהומות האין, באמצעות המחשבה, הדיבור והמעשים החברתיים שלנו, אשר יוצרים את מערכות היחסים שלנו – ואיננו מקושרים לידיעה הפשוטה שאנו מיוצבים מכוחם של השרירים המייצבים.

אפשר לומר על שריר הסולאוס שהוא שריר ההישרדות בפועל. הוא דואג שנדע לרוץ היטב ולאורך זמן כשצריך לברוח, שנדע לעמוד בבטחה על הקרקע, כשאנו אמורים להגן על עצמנו, ושנדע ללכת ביציבות קדימה, אל עבר מטרותינו. הוא זה המביא אותנו בבטחה ממקום למקום לאורך כל שנות חיינו עלי אדמות. זה השריר שנותן לנו בטחון עצמי, ותחושת יציבות, והוא שמאפשר לנו לסמוך על היכולת שלנו לנוע קדימה, לברוח מסכנות וכמובן - לעמוד על שלנו, להגן על זכויותינו, ולממש את זכותנו לחיים טובים עלי אדמות.

שריר הסולאוס בתחתיתו מחובר לגיד אכילס, גיד שקבל את שמו מסיפור מיתולוגי. על פי המיתולוגיה היוונית, גיד אכילס הוא המקום בו אימו של אכילס, שמאוד רצתה בטובתו, ורצתה להפכו לאל בן אל-מוות, בפועל מנעה ממנו להיות בן אל-מוות. האם הדאגנית בקשה להפוך את תינוקה האנושי ליצור חסין כל, כלומר, להפכו לבלתי פגיע לחלוטין. לשם כך היא הטבילה אותו במי נהר הסטיקס. אלא שבעת ההטבלה היא אחזה בעקביו, והם נותרו חשופים ולא מחוסנים מפגיעה.

הסיפור המיתולוגי הגאוני הזה, בעצם אינו עוסק באכילס האגדי, אלא בכל אחד מאיתנו, שהרי, המקום בו ידיה של האם אחזו בתינוק, הוא המקום בו כל אחד מאיתנו סובל מחולשה עמוקה באמונתו העצמית.

גיד אכילס, אם כן, הוא אזור תודעתי פרוץ המאפשר לפגוע בנו רגשית באופן העמוק ביותר. זה המקום בו אין בנו אמון בעצמנו, שהננו אדם חופשי, שיכול לעמוד בזכות עצמו, אלא שאנו בן אנוש תלוי-אחרים, העומד בזכות קשריו החברתיים. באזור גופני זה, אם איננו מקושרים אליו תודעתית, אנו תלותיים, וזקוקים לתמיכה החברתית. זהו המקום בו ניתן להפיל אותנו לקַטנוּת ולחוסר אמון ביכולות שלנו. זהו המקום בו איננו מאמינים שבכוחנו לשרוד את החיים. זהו המעצור הקבוע שלנו מהליכה קדימה.

בגיד אכילס שלנו, שכאמור ראשיתו בשריר הסולאוס, הוטבעה בתודעתנו ידיעה עמוקה של חובת התלות הפיזית-רגשית של התינוק בן יומו בבני משפחתו. מאוחר יותר, כשאנו מתבגרים מעט, ידיעה זו שהייתה בינקות כה הכרחית, בבגרות הופכת להיות שקרית. הידיעה המוטבעת בעקב של כולנו, הנושאת את חובת התלות הרגשית בבני אנוש אחרים, נכונה להישרדות התינוק אך אינה נכונה להישרדות הבוגר. עד שאיננו מגלים את התלות החבויה בתודעתנו, אנו כבולים כל ימי חיינו לידיעה שהאחרים אמורים לקבל אותנו ולאשר אותנו, על מנת שנשרוד עלי אדמות.

בעקבי רגלינו, אם כן, נעוצה אמונה כוזבת, שהמשפחה שלנו, היא זו שמייצבת אותנו כשבעצם, בפועל, המשפחה שלנו, מתוך עומקי התודעה שלנו – היא זו אשר אוחזת בנו בעקבנו, ואינה מאפשרת לנו להתייצב ולהתקדם.

סיפור מיתולוגי זה אינו הסיפור היחיד העוסק באזור גופני זה. מי שעוד מככב בתחום שריר הסולאוס הוא אדיפוס. אדיפוס, ששמו נגזר מן המילה "רגל נפוחה", סבל מחולשה נוראה בשריר הסולאוס ובגיד החשוב היוצא ממנו אל עבר עקב הרגל – כי בדיוק בנקודה זו בינקותו, הוחדר אל בשרו מסמר.

בטרם אמשיך בסיפורו של אדיפוס, הבה נתבונן בחיבור שבין העיניים לשריר הסולאוס. כשאנו רוצים לעמוד על רגל אחת אנו ממקדים את מבט העיניים בנקודה מסוימת. מיקוד העיניים בנקודה נייחת עוזר לנו לייצב את שיווי המשקל (בשילוב כלי האיזון שמצוי אצלנו באוזניים). אך, כאשר אנו עוצמים את העיניים בדרך כלל אנו נופלים. למרות ששריר הסולאוס מחזיק אותנו היטב, שלא ניפול לפנים, לאחור או לצדדים, ושום דבר לא משתנה באוזניים, בכל זאת עצימת העיניים מפילה אותנו. מסתבר, אם כן, שהעיניים, המביטות אל עבר מטרה נייחת, הן שומרות על שווי המשקל שלנו. העיניים הרואות שומרות על העמידה היציבה שלנו. נובע מכך – שקיים קשר בין שריר הסולאוס לבין העיניים. העיניים הקולטות בעת ובעונה אחת הן את המרחב הסובב אותנו, והן את עצמנו מבפנים, באמצעות חוש תודעת הגוף, הוא שמייצב אותנו על פני האדמה.

העיניים הן האיבר המצוי במקום הכי גבוה בקדמת גופנו. שריר הסולאוס, המייצב את העקב, הוא השריר הכי נמוך בצד האחורי שלנו. משמע: שכדי להתייצב עלינו לחוש את האלכסון העובר מלפנים מעלה, לאחור מטה – ובעזרת האוזניים המצויות משני צידי הראש – להישאר עומדים. כדי לעמוד יציב עלינו להיות מודעים לגובה שלנו, לרוחב שלנו ולעומק שלנו. התודעה שלנו חייבת לחוות אותנו כישות תלת ממדית, הניצבת על פני כדור הארץ. כלומר – כגוף חומרי תלת ממדי. משמע שהיציבות האמיתית שלנו נובעת מכך שאנו תופשים את עצמנו כנשמה (תודעה רוחנית) המוגשמת בגוף חומרי הניצב על האדמה.

מסתבר, אם כן, שאיננו באמת ילדים רגשיים, הנשענים על החברה כמאשרת את זכותנו להיות חלק ממנה - אנו רק אנו תופשים את עצמנו ככאלו - כל עוד אנו חסרי קשר תודעתי לבסיס הגופני שלנו המתקשר עם האדמה.

ועכשיו נשוב לאדיפוס. ברגע בו אדיפוס הבין מיהו ומה הוא עשה בחייו – הוא עקר את שתי עיניו מתוך בושה, אשמה ושנאה עצמית תהומית. אדיפוס העיוור – הוא כולנו, בני האנוש הלא מודעים, כלומר העיוורים. אנו בני אנוש המתכחשים לאמת פנימית עמוקה. עלינו להבין תודעתית כי אין כל אפשרות להיעמד ביציבות על פני הקרקע, כגוף חומרי נפחי אנכי - כלומר, לממש את נשמתנו עלי אדמות, אלא אם הסכמנו להכיל עובדות רגשיות מסוימות שנחבאות אצלנו בלא מודע. או בהקשר עם שריר הסולאס – אם אנו רוצים לעמוד היטב על האדמה, כבני אדם חופשיים, עלינו  להבין מה שריר הסולאוס מחביא בלא מודע שלנו.

עם לידתו, הוריו של אדיפוס שידעו שתינוקם מסוכן בקשו להרחיקו מעליהם. הם לא הרגו אותו. הם החדירו לעקביו מסמר ונטשו אותו ביער. אדיפוס הוא הילד הדחוי האולטימטיבי, שהוריו מפחדים ממנו ומרחיקים אותו מעליהם. חווית הדחיה של אדיפוס על ידי הוריו נספגה אל שריר הסולאוס שלו. השריר הזה מכיל אמונה של דחייה: אני לא רצוי בעולם. אם לא עשינו באזור זה עבודת עומק תודעתית, אנו מכילים בתוכנו סימן שאלה גדול לגבי זכותנו לחיות כאן על הכדור הזה.

רועה שמצא את התינוק הזנוח ביער הצילו וגידל אותו בבקתה, הרחק מבית הוריו. עקבי רגליו של אדיפוס פגומים, ואינם נצבים נכון על הקרקע רק משום שאדיפוס, כמו כולנו, לא יודע מיהו. הוא מנותק מן האמת שלו. הוא חי סיפור שקרי לגבי מי שהוא.

כשאדיפוס התבגר שריר הסולאוס שלו נותר פגום וכך שלא התאפשר לאדיפוס להתחבר לאדמה, כלומר למציאות האמיתית, ולא התאפשר לו לדעת מי הוא באמת. אז הוא פגש את אביו, מבלי שידע שהוא אביו, והרג אותו, והוא פגש את אימו, מבלי לדעת שהיא אימו, ונשא אותה לאישה. כשהסוד התגלה, ואדיפוס הבין שהוא רוצח ומגלה עריות, הוא עקר את עיניו. הוא לא רצה לדעת אמת כה איומה. הוא לא רצה לחיות עם הגילוי, והוא הכניס את עצמו לעיוורון.

כפי שציינתי למעלה – היציבות שלנו היא תוצאה של שיח בין הראיה שלנו ובין שרירי הרגל, ולשם עלינו לשאוף תודעתית ופיזית. כשאנו לא מוכנים ללמוד מי אנו, ואיננו מכילים אמיתות פנימיות קשות, איננו יכולים להתייצב רגשית על האדמה מבלי ליפול. כשאנו לא רואים את עצמנו הפנימי, אנו חייבים תמיכה חיצונית. כשאיננו יודעים מי אנו, אנו חייבים להיות תלותיים ונסמכים.

יוצא מכך – שהגיד המסתורי הזה, היוצא משריר הסולאס, הוא המקום האחראי לשני דברים:

א. הוא המייצב אותנו הלכה למעשה על האדמה, ובכוחו לשחרר אותנו ממשפחת המוצא שלנו, שכביכול תומכת בנו, אך בעצם מעקבת אותו.

ב. הוא קשור לעיניים שאמורות לדעת מי אנו. הוא השריר שמכיל את המידע על כך שכולנו רוצחים ומגלי עריות דחויים. רק בגלל שהעיניים שלנו אינן מוכנות לראות זאת, ולקבל זאת, אנו נותרים במשך כל ימי חיינו שבויים בידי החברה.

יעקב אבינו

גם התורה שלנו מספרת על נושא העקב - וְאַחֲרֵי-כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב (בראשית, כה, כה-כו). כלומר שיעקב אבינו, זה אשר ממנו נולד עם ישראל הוא דמות שנאחזת בעקב אחיו. "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים"(כ"ז). יעקב, הוא איש יושב אוהלים – שתקוע תחת סינר אימו, ואילו עשו הוא צייד שחי בטבע. הוא איש שדה עצמאי, שיודע לדאוג להישרדותו.

יעקב אם כן הוא הילד התלותי, חסר יכולת הישרדות, שנאחז בעקב אחיו כדי לנסות לשרוד. מאוחר יותר הוא גונב את זהות אחיו, את ברכת אביו ואת הבכורה. יעקוב חי באמצעות שקרים ומניפולציות.

אם נחזור לעסוק בשריר הסולאוס, נבין – כי שריר זה מכיל את תודעת "האני החופשי משקר עצמי". כלומר, זהו שריר שאם אנו לומדים לחוות אותו בתודעתנו הוא המשחרר אותנו מעיוורון עצמי. מתפישת אני לקויה. הוא זה שמייצב אותנו על האדמה, ללא תלות באיש – כי הוא זה שמחבר בין הברך שלנו לגיד אכילס ודואג לכך שנוכל להלך על האדמה ולהתייצב עליה ללא נפילות פיזיות ורגשיות.

לשריר הסולאוס יש נטייה להיות חלש ולגרום לנו לנקעים. יש לו נטייה לגרום לכך שהרגליים לא תהיינה סימטריות, לא תיקחנה אחריות שוויונית, לא תרצינה להתקרב זו לזו, ולא תרצנה לנוע בחופשיות בלי תלות זו בזו. ייצוב שריר הסולאוס מייצב אותנו גם מתוך האינטראקציה שבין הגוף לאדמה, וגם מתוך האינטראקציה שבין רגל אחת לאחותה.

כלומר שמדובר בשתי אינטראקציות –

1.      בין אדם לאדמה, שמשמעותה –

אני אדם בעל זכות מלאה לקיום חופשי על פני האדמה, בלא קשר לקשריי החברתיים.

2.      בין אדם לאדם, שמשמעותה –

אני אדם שזכאי למקום שוויוני בין אחיי, מבלי להיות כפוף לאחיי כעבד, או לשלוט באחיי ולכופם למרותי.

הסולאוס והסוכר

מה עוד גילו המדענים על השריר הזה? שהוא אינו ככל השרירים. כי הוא ניזון, שלא כמו שאר שרירי הגוף, מסוכר ששוחה בזרם הדם, ולא מגליקוגן שצבור בו עצמו. שריר הסולאס הוא שריר שאמור לעולם לא להתעייף. הוא מכונה שריר אדום ואטי. שריר אדום ואטי הוא שריר שיכול לפעול לאורך זמן רב מבלי להתעייף ומבלי לכאוב. הוא השריר שמאפשר לאצנים לעשות ריצות מרתון ארוכות. הוא נועד לשמור עלינו לאורך כל ימי חיינו כיצורים עצמאיים שנעים קדימה אל עבר מטרותינו.

ומה בעצם מפיל אותנו? מה שמפיל אותנו הוא אי ההסכמה שלנו לראות בבהירות את העובדה שבבסיס הרגשי שלנו אנו אדיפוס ויעקוב. כלומר שאנו רוצחים, מגלי עריות וגונבי בכורה.

הבה נתבונן כיצד אדיפוס ויעקוב מתבטאים אצל שני המינים. הנשים בעולמנו לא מוכנות לדעת שבילדותן הן הרגו את אימן, נישאו לאביהן וגנבו את הבכורה מאחיותיהן, והגברים בעולמנו לא מוכנים לדעת שהם הרגו את אביהם, שכבו עם אימם וגנבו את הבכורה מאחיהם. רק בגלל שאיננו מוכנים להכיל את האמיתות הללו, אנו נשארים תינוקות תלותיים-רעבים הזקוקים לחלב מתוק – כלומר לאוכל סוכרי שעוזר לנו לשמור על השקר ועל העיוורון העצמי.

שריר הסולאוס, כשאינו מחובר לתודעה העצמית השלמה, מחזיק בחובו תודעה תינוקית ראשונית. הוא מבקש לשתות סוכר. הוא זקוק לחוויית המתיקות, המבטיחה את הישרדות התינוק. התינוק חייב שתהיה בו "תאוות המתוק" כדי להרגיש בטוח, מוגן, אהוב ורצוי על ידי אלו שמגדלים אותו בראשית דרכו. המתוק הוא אמירה שהחלב האימהי אומר לנו – אתה תינוק אהוב.

כשבבגרותנו אנו זקוקים למתוק, זה מפני שאנו אומרים לעצמנו – אני תינוק שלא יכול להתמודד עם ההישרדות עלי אדמות. אני זקוק לחומר שיאשר לי שאני אהוב, רצוי ומוגן.

הלכה למעשה, בבגרות, אנו זוכים לתמיכה מלאה בהישרדותנו בזכות הצמחים ובעלי החיים הגדלים על האדמה. הצמחים מספקים לנו את החמצן אותו אנו נושמים, והם ובעלי החיים מספקים לנו את חומרי האדמה, המים והאור המייצרים עבורנו אנרגיה לה אנו זוכים באמצעות המזון.

מסקנות מעשיות

מאמרי מנסה לשפוך אור על התפתחות עצמית בדרך משולבת. כאשר אנו עושים שינוי בתחום התזונה, חשוב שנתן את הדעת על הגוף כולו, מה קורה לו בעקבות השינוי, לא רק אם רזינו, או השמנו, אלא איך מורגשת היציבה שלנו. באותה עת עלינו להקשיב לתודעה – מה היא מספרת לנו, בעת שהרגלי ההזנה שלנו מוחלפים. ולהיפך - כשאנו עושים עבודה תודעתית, עלינו להקשיב לשינויים שהגוף שלנו מבקש בתחום תזונה ובתחום היציבה. באותה מידה, כשאנו עובדים על היציבה – הבה נאזין לתת מודע שלנו, מה הוא מספר, אילו גילויים יש לנו על עצמנו, ואילו מסרים אנו מקבלים בתחום ההזנה שלנו. ...וכמובן תמיד חשוב לשים לב גם לנשימה...

דרך צלחה

אירי ישראלי-רושין

[1] אירי ישראלי-רושין, כשהתודעה הגדולה הפכה לאדם, ינאי הוצאה לאור, 2024