הקשר הבעייתי שבין הלבלב ללב

כיצד הלב והלבלב נכרכו זה בזה? כיצד נפריד ביניהם, כדי להשתחרר מן החיבור ההישרדותי שנכפה עליהם? כיצד איברים אלו, כשאנו מפרידים ביניהם, יכולים להעניק לנו חיים יותר חופשיים, שמחים וממומשים?

איור: אירי ישראלי-רושין

שני איברים בגופנו – הלב והלבלב – רק מן השמות העבריים שניתנו להם ניתן להבין שיש ביניהם איזשהו קשר... המרחק הפיזי בין שני איברים אלו בגופנו הוא קצרצר ממש. הלב נמצא מעט מעל לסרעפת, בתוך בית החזה, קצת לפנים. הלבלב נמצא באזור הבטן העליונה, מעט מתחת לסרעפת, קצת מאחור. ביניהם שוכן חוט של סוד.

הלב, כאמור, שוכן באזור שבין הצלעות והסרעפת. האזור שמוקדש לנשימה. אנרגטית זהו האזור המכיל את האני הרוחני/רגשי שלי. כלומר, מי אני במהות שלי. הלבלב, לעומת זאת, מצוי בין אברי העיכול העליונים. זהו אזור אנרגטי שמכיל את האני האדמתי/חומרי שלי. כלומר, מה תפקידי עלי אדמות. שני האיברים הללו חיוניים להישרדותנו הפיזית – אך כיצד הם מחלקים ביניהם את האחריות הרגשית על קיומנו, והאם יש לנו שליטה על הפעולות שלהם?

במקום בו הלב שוכן - לאוויר שאנו נושמים, ולאופן הנשימה שלנו יש משמעות גדולה. בכוחנו להשפיע באמצעות שינוי קצב הנשימה, עומקה והשקט שלה על קצב הלב והרגשתו. באמצעות התייחסות מודעת לנשימה אנו יכולים להשקיט את הלב, לנטרל את הלחצים שסובבים אותו, להפסיק את "גלותו", ולהפכו למרכז שלנו.

במקום בו שוכן הלבלב – לטיב המזון שאנו אוכלים, ולאופן בו אנו אוכלים יש משמעות גדולה. על החומרים שהלבלב מייצר אנו יכולים להשפיע באמצעות תכני הארוחה שלנו ומרווחי האכילה. באמצעות שליטה מודעת על מזוננו ואופן האכילה שלנו אנו יכולים לשנות את ה"אני" שלנו, מ"אני שורד" תלותי, ל"אני נוכח" חופשי.

השאלות בהן אני רוצה למקד מאמר זה הן - כיצד הלב והלבלב כרוכים זה בזה רגשית? וכיצד איברים אלו יכולים להעניק לנו חיים יותר חופשיים ושמחים כשאנו מכירים אותם לעומקם, ומשחררים ביניהם את הקשר הנפתל שנכפה עליהם בילדותנו. 

מבחינה אנרגטית הלב שלנו אמור להיות מרכז ההוויה שלנו. הוא זה שמעניק לנו את החוויה שאנו בעלי ערך, ראויים, רצויים, אהובים, מקובלים ושייכים לעולם. ללב שלנו אין כל ספק בקשר למי שאנו. הוא מזמין אותנו לחוות שמעצם קיומנו בעולם אנו בעלי ערך גבוה. שאין איש כמונו אנו, ולא יהיה איש כמונו אנו – ולכן אנו ראויים לכבוד מלכים ולאהבה עמוקה מצידנו אנו. הוא מזמין אותנו להבין שאנו בוחרים בנו עצמנו כאדם שראוי לחיים עלי אדמות, ולכן עלינו להעניק לעצמנו מקום טוב באמצע מתוך כבוד, שקט ושלמות.

מול הלב שלנו, עימו נולדנו, נוצר לנו במהלך חיינו השכל והוא מלא תהיות, סימני שאלה, ספקות וקושי לבחור בנו. הוא מציב לנו מבחנים אינספור לגבי השאלה המרכזית – "האם אני ראוי" ושאלות נוספות לגבי זכויותיי להתבטא ולתפוש זמן ומקום בעולם החברתי.

השכל, שנבנה במהלך ילדותנו מתוך האינטראקציות עם הסביבה, מציב בפנינו שאלות אינספור. הוא נלחם מלחמת חורמה בשלוות הלב המכילה את כל התשובות. יתרה מכך - הוא גורם ללב ולידיעה הנחרצת שלו לגבי מקומנו המרכזי, להסתתר מאיתנו. השכל יוצר בתוכנו חיץ בין האני ההישרדותי, מלא הספקות, עימו אנו מזוהים, לבין הלב היודע את ערכנו ללא כל ספק.

השכל שלנו שולח את הלב לגלות. בגלל גלות הלב אנו נעים ונדים בעולם מלאי תהיות לגבי מי שהננו, מה מטרת חיינו, ואם אנו טובים או רעים. בניגוד ללב, שיודע לבטח שבמהותנו אנו טובים ושאנו בעלי ערך חברתי, השכל טוען שעלינו לכבוש את מקומנו החברתי. מנקודת מבטו עלינו להוכיח את העובדה שאנו טובים וראויים לקבלת מקום עלי אדמות. מאחר והשכל ההישרדותי שלנו גורם לכך שהלב שלנו יישלח לגלות, יאלם (ישתתק) ויעלם מתודעתנו – אנו מאמינים לו והולכים אחר אמונותיו, וכך אנו הופכים להיות לוחמי הישרדות. במקום להיות בעלי זכויות אנו הופכים ללוחמי זכויות. במקום להיות נוכחים שלווים ובעלי מקום בטוח ונינוח, אנו הופכים להיות לוחמי מקום. במקום להרגיש אהובים ואוהבים, אנו הופכים להיות לוחמי הוכחות אהבה. כל המלחמות הנזכרות לעיל נטמעות אצלנו בלבלב. כלומר, בעיכול שלנו - בתחושות הרעב והשובע. המלחמות הפנימיות שנובעות מהגליית הלב ושליטת הלבלב בנו הופכות לשנאה העצמית, להלקאה עצמית ולתלותיות.

המזון, בו אנו תלויים למחייתנו, הופך עבורנו הוכחה לכך שאנו מוגנים ואהובים. אנו מאמינים שכאשר יש לנו אוכל זמין פירושו של דבר שאיננו לבד. שלא נמות. אוכל מחובר אצלנו עם האמונה שיש מי שדואג לנו. חיבור זה צמח בנו בילדות הראשונה. אם אני רעב, ואני צורח את רעבוני, ויש לידי אוזן קשבת שמבינה שאני רעב, ושד, (או כתחליף קר, בקבוק), שמעניק לי חלב מתקתק בשפע – משמע שאני ראוי ואהוב. אנו מדמים שאם יש אדם שמספק לנו מזון מתקתק – משמע שאנו ראויים בעיניו לחיים עלי אדמות. המזון מסמל בתודעתנו העמוקה הנסתרת את האישור לכך שהתקבלנו לעולם. המזון מאשר אותנו. הפכנו באמצעותו למאושרים.

בתודעתנו ההישרדותית, שמנוהלת על ידי הלבלב, נוצר קשר בין "אני אהוב וראוי, ומקומי בעולם מובטח" לבין התחושה שיש לי תמיד מזון זמין. (שימו לב לביטוי – "מזון זמין". ביטוי שבנוי על אותן אותיות שורש). אנו מבקשים לדעת לבטח שיש עבורנו מזון בכל עת, סביב השעון, כמו בעת שהותנו ברחם – מזון זמין מסמן לנו אישור בפועל, תעודת אשרה בה נאמר: "אני רצוי בעולם וראוי להגנה ולהזנה". "אני לא איזרק אל מחוץ למחנה ולא אהיה חשוף לסכנות". "חיות רעות לא תטרופנה אותי, אני מוגן". הלבלב כמו מאשר לנו שאנו חלק מהכלל, ואיננו פרט נפרד שבהכרח הוא טרף קל. (שים לב לחילוף האותיות פרט/טרף).  

הלבלב שלנו, שהוא איבר שעסוק בעיכול המזון ובהספקת הסוכר לתאי הגוף, הופך להיות האיבר המשדר לנו באותות פיזיים – אתה אהוב! במקום שהלב ישדר לנו אותות רגשיים שלווים ובטוחים של "אני אהוב מעצם היותי", הלבלב שלנו משדר לנו "אני אהוב כי יש עבורי מזון זמין".

הספקנות הנוראה שהשכל מטיל בתוכנו, גורמת לנו להתקלקל גופנית. הנשימה שלנו מתעוותת והאכילה שלנו נפגמת. אנו נושמים רדוד ומהר, ואנו אוכלים אוכל פחממתי ומתוק, שמספק אותנו רגעית, ומעניק לנו הרגשה שקרית של "אישור קבלה". כך החרדות שלנו שמא נורחק פוחתות. אנו נרגעים. אך מזון פחממתי/סוכרי לא משביע את גופנו, אלא רק את פחדי הלבד שלנו. מזון זה גורם לנו לרצות במהרה שוב ושוב לאכול, כדי לקבל שוב ושוב אישור להיותנו מוגנים ורצויים על ידי הכלל.

כך נוצרת בתוכנו התקשרות מעוותת בין הלב ללבלב. הלבלב שמופקד לשמור על רמת הסוכר בדם – הופך להיות נושא השקר. הוא זה שגורם לנו להרגיש אהובים ורצויים באמצעות חומרים שמעלים את המתיקות בדם. במקום שנרגיש אהובים דרך רווחת הלב הנושם ברחבות ובביטחון, אנו מרגישים אהובים דרך הטעם המתוק והריפוד שהפחמימות מעניקות לנו.

למידה של נשימות פותחות, המעניקות ללב רווחה ושקט, כתחליף למזון לא מזין היא צו השעה.

אירי ישראלי- רושין