הבן שלי הוא הנבחר

מאמר זה מטרתו לפתוח את עינינו, לגבי היבט אחד של מערכת היחסים שבינינו לבין ילדינו - היבט שמן הראוי לעסוק בו לעומקו, מאחר, וכילדים נפגענו מאד מהתנהגות זו של הורינו, ואנו מבלי משים, מעבירים יחס זה הלאה, אל ילדינו שלנו. המאמר – "הבן שלי הוא הנבחר", עוסק בשימוש בילדים, ככלי להשגת יתרונות הישרדותיים.  

חיינו החברתיים הם קרב מתמשך להשגת יתרונות הישרדותיים. אנו רוצים להוכיח לעצמנו ולאחרים, ללא הרף, שיש סיבה טובה לכך שאנו קיימים, ולכן יש לפנות עבורנו מקום נכבד ובטוח על "צמרת העץ". אנו כה חוששים מפני דחייה, נידוי או רצח אופי, שאנו עושים הכול כדי לעטות על עצמנו נוצות צבעוניות שתראינה למרחוק. נפשנו ההישרדותית מאמינה, שככל שנצבור ונציג לראווה יותר נקודות זכות, כך תינתן לנו "אשרה קיומית" יותר יציבה, ומקומנו לא יעורער. מאחר ואנו מדמים כי מספר המקומות הטובים על הצמרת מועטים, אנו עושים הכול כדי להוכיח שאנו ראויים להם יותר מן האחרים. כדי לנצח במלחמה זו, אין לנו מניעה להשתמש בכל כלי נשק, תחבולה או אמצעי, וגם ילדינו משמשים עבורנו לכלי נשק רב חשיבות. 

הרצון שלנו שהצאצא שלנו יהיה הנבחר – הילד האהוב של הגננת, התלמיד המצטיין בבית הספר, החייל המצטיין בפלוגה, הסטודנט המצטיין באוניברסיטה, מקבל פרס ישראל, פרס נובל... הוא רצון שנובע בבסיסו ברצון שלנו להחצין הישגים, כדי להצדיק את קיומנו העצמי בפני החברה: הנה ראו – אנו הורים בעלי גנים משובחים, אנו הורים בעלי יכולות חינוך מדהימות, אנו מסוגלים להעניק לחברה את השאור שבעיסה. 

בבסיסה של חשיבה זו אין שמץ של התייחסות אל הילד עצמו. הילד הוא אמצעי ותו לא. הצורך האדיר שלנו להרגיש בטוחים בחברה, מנטרל בנו לחלוטין את היכולת לראות מי הוא הילד, שהופקד בידנו לגדלו. הילד שהפך להיות כלי נשק במלחמת ההישרדות שלנו, מאונס, מאבד את הקשר עם נשמתו, ושוכח מי הוא. עם הזמן, הוא הופך להיות גם בעיני עצמו, לכלי נשק, והוא יוצא אל החיים כדי לחסל את האחרים, ולכבוש מקום טוב עבור הוריו. 

באירועים בהם מחלקים פרסים נכבדים, או כשמראיינים את מי שהגיע לרגע שיא בחייו, אנו שומעים את המשפט – חבל שהורי לא זכו לראותני...  זאת, מפני שבתוכנו מנקר צורך מתמיד להעניק להם את הפסגה שכבשנו. מבלי שאנו מרגישים בכך, אנו שואפים לטפס לשם עבור האדרת שמם שלהם. 

הורינו, שנספגו בנו והפכו להיות חלק מאיתנו, אף פעם אינם מרוצים מאיתנו, כי מעולם לא הצלחנו להיות עבורם באמת "הנבחרים". החשש המתמיד ש"הבן של השכנה" טוב מן הבן שלהם במשהו קטן, אינו מאפשר להורינו שלנו לקבל אותנו כפי שאנו, ולנו, לקבל את עצמנו כפי שהננו, ואת ילדינו כפי שהם – מכיוון שהוא נספג והופך להיות חלק מרכזי בנו.

להיות הבן הנבחר, פירושו שאין בך דבר אחד שאינו אידיאלי. שאתה הטוב ביותר בכל תחום שהוא: החכם, היפה, החזק, המוכשר, ה... – או בקיצור אתה "ה' הידיעה" בכבודה ובעצמה! או במילים אחרות אתה - ה', קרי: יהוה. נובע מכך, שכל פגם הכי קטן בך הופך אותך לבלתי מתקבל, לבלתי רצוי, לבלתי אהוב – שהרי נחיתותך הקטנה ביותר יש בה כדי להפיל את הוריך אל תחתית הסולם. 

מי שמבסס בנו את התפישה ההישרדותית הלוחמת, הוא יהוה. יהוה הוא הכוח המוביל את ההישרדות והוא מצוי בנו, באזור המצח. בתנ"ך הוא בחר לשבח את מנחתו הבשרית של הבל, ולהתענג על ריחה יותר מאשר על זו של קין הצמחית – וכך הוא גרם לרצח הקנאה הראשון. יהוה העלה על נס את רצח החיה התמה (הכבשה שהועלתה על המזבח) ונתן לגיטימציה לקין לרצוח את אחיו.  

אחריו, הגדילה לעשות שרה, כשסילקה מביתה את ישמעאל, בנו הראשון של בעלה אברהם, מכיוון שרצתה שהבכורה, האהבה, הכבוד, הירושה... יינתנו רק לבנה שלה. שהוא, ורק הוא, יהיה הבן הנבחר.

לא יצחק הנבחר, ולא ישמעאל הדחוי, יכולים היו להיות הם עצמם. כי גם זה וגם זה הינם תוצר תפישתי של אמהות לוחמת, שאין בה שמץ של אהבה, או התייחסות רגשית אמיתית. האישה המנסה לבסס את מעמדה באמצעות ילדיה נזכרת שוב ושוב בתנ"ך, ובהיסטוריה בכלל – שהרי חולשתה ונחיתותה של האישה בחברה כה גדולה, שילדיה היוו עבורה אלפי שנים כלי באמצעותו היא שרדה. כי האישה, רק בזכות רחמה וידיה הנושאות בעול, היתה נחוצה לחברה.

אישה שרחמה "ייצרה" רק בנות, שהינן על פי התפישה החברתית שרווחה אלפי שנים, מוצר פגום, חיה מתוך חשש מתמיד לחייה. שהרי אם לא ספקה לאיש שרכש אותה בנים, לא היה לה על מה לבסס את בטחונה האישי. 

נשים רבות, עד ימינו אלו רואות בילדיהן תעודת יושר וכשרות לעצמן. כי אם הבנים היתה תמיד אשת חיל, בעוד שהאישה, כשלעצמה, נחשבה תמיד לזונה. ילדים מהווים אצלנו הוכחה לכך שאיננו אגואיסטים. הם עוזרים לנו להתנקות מאשמות מסוגים שונים.

כשנולד לנו ילד מפגר, אוטיסט, נכה, דיסלקט... הוא מהווה עבורנו אות קלון. לעמוד חשופים מול החברה ולומר לה – "זה מה שסיפקנו לך – מוצר פגום", "זה מה שאנו יודעים לייצר" מהווה בשבילנו איום שאין שני לו. כאבו של הילד, על נכותו, נחשב בעניינו כאין וכאפס לעומת תחושת הכישלון העצמי שלנו. הפחד מן הנידוי החברתי, שמצפה לנו מעבר לפינה, מונע מאיתנו להרגיש אחדות עם הילד, ויוצר בנו התנגדות כלפיו וכלפי חולשתו. פעמים רבות אנו פוגשים הורים שמבקשים להטיל את נטל הילד הפגום על הרשויות, כדי שאיש לא ישייכו אותו אליהם. 

ילד שמתקשה להתמודד עם החיים, בגלל חוסר אהבה בבית, הוריו יעדיפו להציגו כפגום אובייקטיבית, מסיבה "אורגנית", מבלי לקחת אחריות על בעיותיו, כדי החברה לא תראה בהם הורים פגומים ותנדה אותם.

פעמים אינספור אנו פוגשים את הפרצוף הכפול של ההורה, שמספר בגאווה לזרים, גדולות ונצורות על ילדו, בעוד שכאשר הוא פונה אל הילד ישירות, הוא בז לו ומבטלו. ילד שמקדם אותנו – אנו נושאים אותו כתכשיט על צווארנו, ילד שמטיל בנו דופי, אנו מרחיקים מעלינו. אנו איננו עומדים בשבילם כמגינים, אנו מבקשים מהם להיות המגינים שלנו.

את שימוש הילדים כנשק ראינו בצורה גרוטסקית ביותר בתקופת ההתנתקות, וגם לפניה, כשהושיבו ילדים באזורי מחייה, בם לא היה שקט ובטחון בסיסי, להם ראוי כל ילד. הורים השתמשו בילדיהם כנשק אידיאולוגי גם בקיבוצים של תקופת קום המדינה, כשביקשו ליישם את אמונותיהם באמצעות החינוך בבתי הילדים.

לאהוב ילד, פירושו להכיר אותו כנשמה ייחודית, ולתת לנשמתו קרקע טובה לצמיחה, כדי שתוכל להמריא אל פסגות ההרים בבוא העת. לצערי, רובנו חונכנו על ברכי אהבה שפירושה: ניצול, שליטה, סירוס, עיצוב ותלות. אנו שמחים שילדינו מצמחים כנפיים רחבות ונאות, בתנאי שבמעופם הם ייקחו אותנו עימם אל השחקים...

אירי ישראלי-רושין