לגוף שלנו יש יכולות מופלאה לבצע אוטופגיה. אוטופגיה היא מנגנון טבעי שגורם להרס ופירוק של מרכיבים תאיים, שאינם מתפקדים כראוי, או שאינם נחוצים לו. האוטופגיה בדרך כלל מתרחשת בזמנים בהם הגוף שלנו מרגיש שאין לו עודפים. הוא מבין שהוא אמור לשמור על חסכנות, יעילות וצמצום, ולכן, כשאנו צמים, הגוף זורק מתוך תאיו אלמנטים מיותרים.
בניגוד לזמני צום, כשאנו אוכלים בעודף, הגוף מרגיש שהוא מצוי בתקופת שפיעה – ואין לו סיבה להצטמצם ולהתנקות. להיפך הוא בונה וצובר.
בניגוד לזמני צום, כשאנו אוכלים בעודף, הגוף מרגיש שהוא מצוי בתקופת שפיעה – ואין לו סיבה להצטמצם ולהתנקות. להיפך הוא בונה וצובר.
דומה לאוטופגיה התאית, פועל בנו מנגנון רגשי אותו אכנה "אוטופגיה רגשית". כשאנו עסוקים מאוד, ומנהלים חיים רבי עשייה, כשיש לנו מטרות חיצוניות, הישגים, מפגשים אנושיים רבים ובילויים, איננו נתקלים באוטופגיה הרגשית. גם כשאנו ממלאים את זמננו בתחליפים רגשיים, כמו בחברויות ותכנים שהרשתות החברתיות מציעות לנו, במשחקי טלפון, בצפייה בסרטונים ובהקשבה לפודקסטים - האוטופגיה הרגשית שלנו אינה פועלת. זה לא שאנו מסופקים מחיינו, או מאושרים, אך עיסוקים אלו מונעים מאיתנו לבוא במגע עם החומרים הרגשיים המיותרים שנפשנו נושאת בתוכה.
רק צום רוחני – כמו עצירת שגרת היום יום שלנו, והפסקת הבריחות לתעסוקה ריקה מתוכן רגשי - יכול לעורר את הנפש שלנו להתחיל באוטופגיה רגשית.
אוטופגיה רגשית בהכרח מעלה למודעות כאבים ישנים לא פתורים. אלה צבורים באזורים שונים בגוף ככיווץ שרירי. אזור מכווץ אינו נושם היטב, אינו מתנקה ואינו מנקז נוזלים, אינו מקבל תזונה טובה ואינו מתחדש. הוא מצוי בחצי תנומה ומצפה לזמן בו ננקה אותו מן הרגשות הצבורים בו.
אילו רגשות מכווצים את שרירי הגוף? בהלה, עלבון, תחושת דחיה, כעס לא מבוטא, פחד, כניעה ועוד. כל הרגשות שצברנו בילדות ובבגרות ולא אווררו כראוי ממתינים לנו שנכיר בתשוקתם להתנקות ולהעלם מן הגוף. הנפש שלנו משתוקקת לאוטופגיה רגשית – אך לנו נדמה שפעולה זו מיותרת. אנו שונאים "לחפור" ולגעת בכאבים רגשיים.
כשאנו מרשים לעצמנו לקחת פסק זמן מן החיים – אפילו רק פעם בשבוע בחדר הטיפולים ששם אנו יוצרים אוטופגיה רגשית, על ידי הוצאת הרגשות המיותרים הצבורים בתאי הגוף – אנו עושים מה שהגוף-נפש שלנו דורשים מאיתנו.
חוסר טיפול ברגשות צבורים מן העבר פירושו בגידה במנגנונים הטבעיים של הגוף-נפש שלנו.
חשוב שנבין – הפגיעה הרגשית הצבורה באברי הגוף שלנו מאז שהרחם דחה אותנו – כלומר, מרגע התחלת צירי הלידה – היא אדירה. אפילו שהלידה היא אירוע טבעי[1] היא פוגענית מאוד. העובר השלו האמין בליבו שהוא יחיה לנצח בגן העדן הרחמי, ולפתע פתאום, הוא נדחה. מאז שהוא בחוץ, הוא הפך להיות עבד להישרדותו - הוא עבד לעולם החברתי, והוא עבד לעצם קיומו בעולם. הפער בין המצב הרחמי למצב הקיומי-הישרדותי הוא עצום. נוסף על כך האינטראקציות שלנו עם העולם קשות מנשוא ובמיוחד לאנשים רגישים, עבורם העולם הוא צבר של תופעות מטרידות ובלתי נסבלות בעליל.
כשאנו מקדישים זמן לאוטופגיה רגשית אנו ממלאים אחרי צו חשוב של ניקוי תאי מונע מחלות.
אירי ישראלי-רושין
[1] מומלץ לקרוא על ההבדל בין לידה אנושית ללידה של בעלי חיים אחרים בספרי "כשהתודעה הגדולה הפכה לאדם"
コメント